איך לגרום לילדים ליהנות מאוכל בריא?

כהורים, למדנו לגלות, שהרבה ילדים לא אוהבים אוכל בריא. הם פחות אוהבים אוכל “צבעוני” ומוכנים להכניס לפה, בדרך כלל אוכל שמנעד הצבעים שלו נע בין לבן ל”פינת בז'”. הצבע היחידי שעשוי להופיע בצלחת הוא האדום של הקטשופ. הם יעדיפו אורז לבן, פתיתים או ספגטי ללא רוטב, פירה, והיוצא מן הכלל – שניצל. קולינריה משובחת נתפסת בעיני רוב הילדים כ’אוכל עם קשקושים וכל הפטרוזיליות האלה’, כך שלהכין אוכל בריא לילדים, ושהם גם יאכלו אותו זה אתגר בפני עצמו.

אכילה בררנית בקרב ילדים היא תופעה מוכרת. במהלך השנים בהן ליוויתי משפחות בהתאמת תזונה למשפחה, מצאתי שבררנות אוכל של ילדים לא תמיד קשורה לאוכל, ולאו דווקא קשורה לחוש הטעם. לרוב, מצאתי שהיא קשורה בקשר הדוק למערכות היחסים בין הורים וילדים, והיא טעונה ברגשות, הן של הילדים והן של ההורים. ומכיוון שמדובר פה בעניין רגשי, המעורבות של הנוגעים בדבר משפיעה על דחיית האוכל או הסירוב לאכול.

מה הילדים באמת רוצים כשהם מסרבים לאכול את ה’אוכל עם הקשקושים’? מצאתי שלעתים קרובות, ילדים משתמשים בדחיית האוכל, באופן לא מודע, כדי להשיג הישגים רגשיים מול ההורים. הם מנסים, בדרך הזו, להשיג את תשומת הלב של ההורים. דרך האכילה הם מעבירים מסרים סמויים “מתחת לשולחן”. ההורים, מצדם, בשל המעורבות הרגשית הגבוהה, מתקשים לקבל את צורת האכילה של הילדים, בין אם מדובר באכילת יתר או חסר, כל שכן לאור השאיפה של ההורים שהילדים יאכלו אוכל בריא. כך, צורת האכילה של הילדים מפעילה, בסדרת תגובות שרשרת, את מערכות היחסים בבית

להכריח או להניח? 

כהורים, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יאכלו אוכל בריא ויסגלו הרגלים אכילה נכונים כדרך טבעית וכייפית ולא מתוך כורח או כפייה.
לאורך השנים ראיתי שכאשר יש עניינים רגשיים במשפחה סביב האוכל, הילדים מפתחים יחסי אהבה-שנאה לאוכל והמחירים לא מאחרים לבוא והרבה פעמים מתבטאים באכילת יתר, אכילה מרדנית, סירוב לאכול ואז רואים ילדים עם עלייה במשקל, הפרעות אכילה וגם פגיעה בבריאות. 

אחותי ואני הגבנו אחרת למאמצים של אמא. אני זללתי הכל והתרגלתי לאכול את האוכל הטעים והמשמין שלה, בכמויות שהיא האמינה שהגוף שלי צריך, וגדלתי להיות שמנה שנילחמת במשקל.   אחותי, לעומת זאת, היתה זורקת מהחלון את הביצה הקשה שאמא דחפה אותנו לאכול כל בקר. היא, לעומתי, שמרה על המשקל הטבעי של הגוף שלה כל חייה.

למדתי, עם השנים, שלהכריח זה חסר טעם (תרתי משמע), ומשיג בדיוק את המטרה ההפוכה. כשהילד מסרב לאכול, עדיף לנטרל את המנגנון שהוא גילה למשיכת תשומת הלב. כמו שאומרים – כשאין קהל אין הצגה. ובלי לחץ. כי הלחץ עובר, גם אם לא מבטאים אותו. לילדים יש סנסורים מאד רגישים שמזהים בדיוק מה דורך לנו על היבלות ומעורר בנו לחץ.

אז, לא להכריח! עדיף להניח, להתייחס בשלווה ורוגע, אמיתי מהלב. אל דאגה, ילדים לא מרעיבים את עצמם למוות. סביר להניח שהם אוכלים בהחבא, בחוץ או אצל חברים. 

מצד שני, זה לא מצב שנרצה שיתארך, לכן, כדי לעצור אותו, ובכלל למנוע את הופעת האכילה הבררנית, עדיף שהאוכל והמטבח יהפכו לזמן איכות שבו הילד מקבל תשומת לב  מאשר שיהפכו לסיבה למלחמה, גם אם היא סמויה.שיתוף של הילד בחווית הבישול והכנת האוכל מהווה זמן איכות ומתן תשומת לב וייתכן שיהווה חלופה טובה לאכילה לא בריאה כדרך למשיכת תשומת לב.

להפוך את המטבח והאוכל למפגש איכותי של כל המשפחה

מקובל לחשוב על ארוחות משפחתיות כזמן איכות משותף. זמן שבו כולם ניפגשים סביב השולחן, משוחחים, חולקים בחוויות ומשתפים במידע. דנים בעניינים שעל הפרק ואפילו מקבלים החלטות משותפות.

יחד עם זאת, הכנת האוכל והקניות, בדרך כלל שקופים לילדים. מבחינתם, המצרכים פשוט נוחתים במקרר ומשם לסירים ולצלחות. 

אחת הדרכים לעקוף את האכילה הבררנית כדרך למשיכת תשומת לב היא דרך הענקת תשומת לב בצורה יזומה ומושכלת, באמצעות הנגשת ענייני המטבח ושיתוף מלא של הילדים במה שכרגע שקוף בעיניהם. ככה הרווחנו, תוך כדי ובו זמנית כמה מטרות: בנוסף לזמן איכות משותף ולהטמעת הרגלי תזונה מאזנת, גם הרגלי ניקיון, מודעת תזונתית, תכנון והתייעלות ועל הדרך גם חינוך פיננסי.

פה כדאי להתעכב על 2 דברים קריטיים להצלחה שלנו להניע את הילדים לרצות לאכול אוכל בריא, שהאחד נובע מהשני:

הראשון – חיקוי

ידוע שילדים לומדים דרך חיקוי. הם מחקים אותנו. הם מגבשים את הזהות שלהם אל נוכח מה שאנחנו עושים, וגם לנוכח מה שאנחנו לא עושים. כשהם רואים אותנו מנשנשים חטיפים בין הארוחות או מכניסים שטויות לפה, הם לא ימצאו שום סיבה בעולם לא לעשות את זה גם. 

לעומת זאת, אם הבישול והקניות שקופים להם, הם לא יוכלו לחקות גם את ההרגלים הטובים שלנו, פשוט כי הם לא עדים להם.

השני – נגישות והנגשה

הנגשת מערכת השיקולים שלנו וסדרת הפעולות במטבח, כמו גם הנגשת אוכל בריא כמו פירות וירקות, יעלו למודעות שלהם את מה שכרגע נתפס אצלם שרירותי. 

אין דבר שילדים יותר אוהבים מאשר להיכנס לרגע למטבח ו”לגנוב” מהמצרכים שהכנו בדרך לסירים. עגבניה או גזר חתוך על קרש החיתוך יותר טעימים להם מאשר בסלט, ולא רק בגלל ש”קלקלנו” אותם בתבלינים בקערה. יש משהו במפגש ה”אסור” הזה שגורם לילד להכניס לפה גם גרגרי אפונה קפואים.

לכן, חשוב להנגיש את הירקות והפירות – להכין אותם חתוכים ולהניח בקדמת המקרר או על השיש. להוציא וללכת. מצד אחד אין סיכוי בעולם שילד יחטט במקרר למצוא פירות וירקות, ישלוף אותם, יקלף ויחתוך לעצמו. מצד שני, כשהוא פותח את המקרר או “עובר דרך המטבח” ומגלה את הירקות מוכנים הוא “יחטוף” לעצמו. כל שכן אם הוא ראה אותנו קודם מנשנשים אותם (אמרנו חיקוי?!).

איך לחבר את הילדים לרעיון של “אוכל בריא”?

עם השנים מצאתי, שהדרך לתת מענה לצורך של הילדים ביתר תשומת לב, ולגרום להם להעדיף לאכול אוכל בריא על פני הבחירה הלא יעילה באכילה בררנית היא שילוב שלהם בעניינים של המטבח, שכרגע, כפי הנראה, שקופים להם. כך שהדרך לחבב עליהם אוכל בריא עוברת דרך סיפוק הצרכים ההתפתחותיים שלהם בזמן איכות במטבח וסביבתו. הם יקבלו את תשומת הלב הדרושה להם ואנחנו נקבל ילדים שאוכלים אוכל בריא. כמו שנאמר פעם בפרסומת של תנובה – “בשבילו זה דני, בשבילך – חלב”. 

שותפות

שיתוף הילדים בקבלת החלטות, בארגון המטבח ובהכנת האוכל, מאפשר להעביר להם מסרים בצורה מעשית וחוויתית. תחושת השותפות עצמה, מעבר להתפתחות המודעות התזונתית שלהם, גם מורידה מהפרק את הצורך לעשות שימוש באכילה כדרך להשיג את תשומת הלב שלנו. להפוך את הילדים לשותפים בענייני המטבח, היא הזדמנות מצויינת להקנות להם, על הדרך, גם כישורים ומיומנויות של עבודת צוות לצד גיבוש ו’גאוות יחידה’. שיתוף פעולה הוא אחד מכישורי החיים הכי משמעותיים והכי נדרשים בעולם של היום. מדובר במיומנות בסיס שדורשת הרבה מאד מיומנויות בתחום של תקשורת בין אישית ויכולות איפוק, דחיית סיפוקים והתחשבות, לצד אסרטיביות, כבוד לגבולות והבעת רצונות.

השפעה

ילדים, בדיוק כמו מבוגרים, מרגישים יותר מעורבים, אכפתיים ובעלי ערך כשיש להם השפעה על מה שקורה, בעיקר במה שנוגע אליהם. כשהם משפיעים על ההחלטות בנוגע לאוכל, גדל הסיכוי שהם יתחילו לאכול אוכל בריא. כל עוד הם מרגישים ש’מחליטים עליהם’, הם יכולים להשתמש באכילה כדרך להתנגד לאוכל בריא. ברגע שהם בעלי השפעה על ההחלטות הם, באופן טבעי, וברצון אמיתי, ‘בתוך העניין’.

אחריות

כבר מגיל קטן, ילדים מרגישים ‘חשובים’ כשיש להם תפקיד. הם מרגישים משמעותיים כאשר הם ממלאים את תפקידם ומקבלים מחמאות על היכולת שלהם לבצע את התפקיד. הם שמחים לשמוע אותנו אומרים שאפשר לסמוך עליהם ומאד רוצים לבסס את האמון שנתנו בהם. מבחינת הילד לקבל תפקיד, משמעו לקבל הכרה. הוא מרגיש שאנחנו ‘רואים אותו’, הוא שומע אותנו מכבדים את העשייה שלו, הוא שותף משפיע ואחראי כך, שגם הצורך וגם העוקץ באכילה הבררנית, בדרך כלל, יורד מהפרק בלי להתעסק בו כמעט בכלל.

הוקרה

שותפות, השפעה ואחריות, הן חוויות של ערך ומשמעות והן צורך טבעי שמסתתר מאחורי הביטוי הפופולארי – תשומת לב. אף אחת מהן אינה יכולה להועיל, וניתן לומר, שכל אחת מהן יכולה להפוך לעול כבד על כתפיים של ילד ללא הוקרה. מילות העידוד, הגאווה שאנחנו מביעים כהורים על העשייה של הילד, האמון שאנחנו נותנים בו בקול ובאוזני אחרים גורמות לו להאמין בעצמו וביכולותיו ולחוש גאווה בעשייה שלו. הוא מרגיש שייך ונחוץ, בעל ערך, משמעותי ותורם. כמובן שכדי שזה יקרה, עלינו לחלק תפקידים באופן מידתי,  כל אחד בהתאם לגילו, לנטיות לבו וליכולת שלו לשאת באחריות, וללמד אותם לבצע את התפקיד, לעודד ולשבח את מה שעשו ולהדגים בעדינות ובכבוד, איך לשפר, במידה שצריך.

בתכלס, מה ניתן לעשות?

להכניס לחיי היומיום המשותפים זמנים קבועים ל’חוג מטבח’ שיעצר את האכילה הבררנית, או לפחות ימתנו אותה.
כדאי שתכנון התפריט השבועי יהפוך לזמן איכות – ‘ישיבת צוות’ שבה בוחרים את התפריט השבועי, לומדים להפעיל שיקול דעת תזונתי וכלכלי, להקשיב ולכבד האחד את האחר ולקבל החלטות משותפות, תוך התחשבות האחד ברצונות השני. רצוי לקבוע כללים לקבלת ההחלטות וכללים לבחירה – כל שבוע נושא אחר, זה יכול להיות קשור לצבע האוכל, או בחירה של מטבח מארצות שונות, סבב העדפות אישיות, ציוני חגים ומועדים, וכדומה.
את התפריט שהוחלט רצוי לכתוב על לוח מחיק גדול שמוצב במקום נגיש, ולצידו רשימת התפקידים – מי עושה מה ומתי.
משם, להכין יחד את רשימת הקניות. לפרט את רשימת המצרכים הנדרשים, ואפילו לסמן בצבע אחר כל אחד לפי הערכים התזונתיים של מרכיבי המזון.
אחרי הקניות – פיזור המצרכים למקרר ולמזווה, לא לפני שטיפלנו בהם לקראת הכנה מהירה וקילפנו יחד את הירקות ו/או חתכנו פירות יחד, כל אחד לפי יכולתו ותפקידו.
את הבישולים, במועדם, ניתן לעשות יחד או לחלק תפקידים שכל אחד עושה בזמנו, וכמובן – ארגון סביבת העבודה לפני, אחרי ותוך כדי.
כמובן שמומלץ גם מעבר לשגרה הזו ליצור הזדמנויות יזומות וכייפיות ולהכין יחד עוגה שהילדים אוהבים או קרטיבים תוצרת בית, חטיפים, פינוקים כאלה ואחרים – כל דבר שיהווה חלופה בריאה לג’אנק פוד ויהווה עבור הילדים גאווה בעצמם ובאוכל בריא תוצרת בית שהם הכינו במו ידיהם.

לקינוח, 

ילדים הם אהובים וחכמים. הם חשובים לנו ואנחנו רוצים בטובתם. הדרך לרתום אותם לאכילה בריאה, קשורה, הרבה פעמים, ליחסים. הרבה מאד פעמים, “חוש הטעם” שלהם משתנה בהתאם לתקשורת. אמא שלי האמינה שאפשר “לבלוע” כל דבר, כשהוא עטוף באהבה ובטעם מנחם של בית ולימדה אותי לאכול חריף כשהגישה לי חתיכת פלפל חריף עטוף בביס של חלת שבת טעימה. היא חשבה שזה חשוב, ומצאה דרך. אז היום, זה קצת פחות מקובל, ואני משתמשת בסיפור הזה כמטאפורה ומוסר השכל לרעיון שניתן להנגיש אוכל בריא כשהוא עטוף באהבה ותשומת לב.

על המחבר/ת:
שליחות חיי ארוזה בשיטת ‘גורמה לייט’ – לבשל גורמה ולהישאר לייט, לחזור ולשמור על המשקל הטבעי של הגוף בלי להתענות בדיאטות, ע”י ניטרול החשק למתוקים ופחמימות, במטבח בריא ובישול ארוחות גורמה בריאותיות של 5 מנות שכוללות כ 400 קלוריות, ב-10 דקות ביום.
דילוג לתוכן